לא מזמן חברה הגיעה לבקר אצלי בדירה. היא התפעלה משידת הכניסה שלי ושאלה אותי מהיכן היא. הסברתי לה שזו שידה שכבר שנים נמצאת בכניסה לדירה ושהיא פשוט לא שמה לב אליה עד השדרוג. אני תמיד נדהמת לגלות עד כמה שדרוגים פשוטים יכולים לחולל טרנספורמציה של ממש ולהפוך מברווזון מכוער שאף אחד לא שם לב אליו לברבור מעורר השתאות.
כמו הרבה פריטים בדירה שלנו, את השידה הזו קיבלנו בירושה. אני מאוד אוהבת רהיטים ישנים, תמיד יש להם פוטנציאל להפוך למשהו מרגש וחדש. בדרך כלל אני מסתפקת בשדרוגון של החלפת ידיות, שזה בדיוק הדבר שעשיתי כשקיבלתי את השידה הזו, החלפתי את ידיות העץ הפשוטות שלה לידיות קרמיקה בצבע כחול עמוק. אבל משהו היה חסר עדיין, השידה פשוט לא נראתה כמו רהיט שהייתי שמה במכוון בבית.
מכירות את זה כשיש לכן רהיט בבית שאתן מתות להחליף או לפחות לצבוע? נו, הרהיט המעצבן הזה שכל פעם שאתן מסתכלות עליו אתן חושבות לעצמכן: ״השבוע אתה עף מכאן״. כמובן ששבוע הופך לחודש וחודש לשנה עד שיום אחד מקבלים קריזה ומעיפים אותו לכל הרוחות (או לפחות למחסן של אמא). אצלי בבית יש כמה רהיטים כאלה ולשמחתי אני מתחילה להחליף או לשדרג אותם אחד אחד. אין לתאר את תחושת ההקלה והשמחה שאני מרגישה כשאני רואה את הרהיט החדש או המחודש בבית שלי, זו תחושת סיפוק אדירה כל כך.
לזהות הזדמנויות ולתפוס אותן
אם לומר את האמת, הייתי בטוחה שיומה של השידה הזו עוד רחוק. היא במצב מצוין, היא משמשת אותנו לאחסון של נעליים (יחד עם עוד מדף נעליים מחוץ לכניסה לבית) והמיקום המושלם שלה מבטיח שכמעט ואין נעליים זרוקות ברחבי הבית (בדוק, ברגע זה ממש חוץ מהכפכפים של הבנזוג וזוג של הקטנה, כל הנעליים באחסון כזה או אחר). זו הסיבה שלא חשבתי שאשדרג אותה בזמן הקרוב, היא פשוט הייתה בתחתית הרשימה. אבל אז, הזדמנות פז נקרתה בדרכי ולא התכוונתי לתת לה לחמוק.
את השידה שדרגתי ביום מיוחד למעצבות פנים שהוזמנתי אליו על ידי חברת ארונות שאני מאוד אוהבת לעבוד מולה, ארונות ריביירה ובשיתוף עם מון שרי שאחרי העיצובים המדליקים שלה אני עוקבת זה זמן מה. אני לא הולכת להרבה אירועים כאלה, אבל הפעם נדלקתי על הרעיון. אני כל כך אוהבת לקחת רהיט ישן ולשפץ אותו, אבל איכשהו תמיד החיים משתלטים והמשימות שבקצה הרשימה פשוט נשכחות להן. כשהוזמנתי לאירוע, ידעתי מיד שאני עומדת לשפץ את השידה סוף סוף.
במבט לאחור זה קצת מצחיק כי הייתי צריכה להעמיס את הרהיט הכבד על האוטו, לגלגל אותו לסניף בבני ברק ואחרי שסיימתי לגלגל אותו חזרה לאוטו ולהחזיר אותו הביתה. אם הייתי עושה את השיפוץ בבית זה היה לוקח פחות זמן ומאמץ… מצד שני, אם לא הייתי מגיעה לאותו היום, סביר שהשידה הייתה נשארת בדיוק כפי שהייתה כשצילמתי את תמונת הלפני. ככה זה, לפעמים חייבים לעשות דברים בדרך הקשה בכדי שהם ייעשו.
ספקות, ספקות ספקות
האמת שלמרות הגודל של השידה, לא נדרשה המון עבודה מצידי שכן נקודת ההתחלה שלה הייתה מאוד טובה. לאחר שיוף קל (היא הייתה מעץ מלא וללא שכבת צבע או לכה) ומכיון שלא היו לה דנטים או פגמים, יכולתי לוותר על שלב המילוי והפריימר ופשוט להתחיל לצבוע. החלטתי לצבוע את המגירות בשחור ולהשאיר את המסגרת בצבע עץ, לא כי התעצלתי, אלא כי זה המראה שרציתי לקבל (באמת).
תוך כדי שאני צובעת החלו להתעורר בי ספקות, הבטן שלי החלה להתהפך ואגלי זיעה החלו לכסות לי את המצח.
-״למה צבעתי בשחור״? שאלתי את עצמי.
-״אל תדאגי, זה יצא הורס״ עניתי לעצמי בנחישות.
-״ אבל שחור, זה כל כך קודר, זה נראה איום״.
-״תסמכי עליי, אני מעצבת ואני מבטיחה שבסוף זה יראה מושלם״.
תמיד כשאני מעצבת לעצמי אני מוצאת את עצמי מתחילה להלחץ לאחר קבלת החלטה אמיצה (זה פחות קורה לי כשאני מעצבת לאחרים). זה מצחיק כי זה קורה גם ללקוחות שלי הרבה פעמים שחוטפים רגליים קרות לאחר החלטה לא שגרתית. זה בהחלט מעניין להיות בנעליים שלהם ולהרגיש את התהפוכות שהם מרגישים. לאחר שסיימתי והוספתי את הידיות המושלמות שקניתי באנתרופולוג׳י בשנה שעברה, ( כן כן, אני לגמרי קונה ידיות ואחר כך שומרת אותן עד שיגיע רהיט בשבילן), יכולתי לחזור לנשום ולהנות מהתוצאה שבעיני יצאה פשוט יפייפיה (ובינינו, רק אני נחשבת במקרה הזה). נכון, מלאכת הצביעה עצמה היא לא מושלמת, אבל זה חלק מהקסם של הרהיט. אני בהחלט בדעה שאין תחליף לרהיטים ששדרגנו או בנינו לבד, אחרת אין הסבר רציונלי להצלחה של איקאה.
שדרגתן לבד? גם לכן יש רהיט שרק מחכה שתתנו לו קצת אהבה? ספרו לי על הרהיטים שבניתן ושדרגתן במו ידיכן ובכלל על חוויות – DIY הכי פרועות שלכן. בין אם הן הצליחו או נכשלו וכמובן על כל הפחדים והתחושות שבדרך.
