אני לא מאמינה שזה קורה לי.
כל כך הרבה זמן חיכיתי לעבור לדירה החדשה שלי, משהו שהיה אמור לקרות עוד לפני 2024.
אבל בחיים כמו בחיים, אין עוד טופס 4, אין צפי ברור ובעלת הדירה שלי הודיעה לי שאחרי 14 שנה של שכירות, אני צריכה לפנות את הדירה שלי.
אז אחרי שעברתי את כל שלבי האבל…
הכחשה ("זה לא באמת קורה לי"),
כעס ("איך זה הגיוני?! כמה זמן אפשר לחכות?!"),
התמקחות ("טוב, אולי אם אתקשר כל יום זה יזוז יותר מהר?")
נשארתי עם השלמה.
זה המצב, עכשיו, מה עושים כדי לפתור אותו?

המצב הזה גורם לי להבין משהו שמזמן ידעתי.
בית הוא הרבה מעבר לקירות, רהיטים או אישורים ביורוקרטיים. הוא תחושת יציבות, ביטחון, שגרה.
נכון, זה לא רק הסיפור שלי, זו מציאות של המון אנשים מאז ה7/10 שנאלצו לפנות את בתיהם, שמחכים לחזור ומנסים למצוא יציבות בתוך הכאוס.
אבל דווקא עכשיו, כשאני הומלסית, אני יכולה לשתף בתובנות שלי עם הניסיון שצברתי לאורך השנים כמעצבת פנים.
הערכת נזקים
ברגע שהבנתי שאני צריכה לפנות את הדירה שלי, לאחסן את החפצים שלי לפרק זמן לא ידוע ולמצוא מקום חלופי לגור בו התחלתי לבדוק את החלופות שלי.
מה גיליתי?
שהכל יקר.
שכירות בשכונה אליה אני עתידה לעבור היא גבוהה משמעותית מהשכירות שאני משלמת עכשיו.
מעבר דירה, זה עסק יקר, אני צריכה לשלם כפול כי אני מעבירה את הדברים שלי פעם אחת לאחסון ופעם שניה, בתקוה, לדירה שאוטוטו תהיה מוכנה (תחזיקו לי אצבעות שזה יקרה מהרררר).
אחסון של תכולת הדירה שלי לכל חודש, יקר.
בקיצור, העיכוב הזה עולה לי בתשלומים כפולים בלתי צפויים.
אאוץ׳.
לתכנן מראש תוך שמירה על גמישות
בדיוק כמו בעיצוב הבית, כשיש תכנית פעולה, הכל יותר קל.
השלב הראשון, אחרי שבכיתי עוד קצת, היה להבין מה האפשרויות שלי לצמצם נזקים.
ההחלטה הראשונה היתה לחזור לגור אצל ההורים.
לשמחתי, ההורים שלי גרים בבית פרטי ויכולים לאחסן אותי + את יובל והילדים.
הם פותחים את הבית שלהם בשמחה ועם כל הקושי של לחזור לגור אצל ההורים, הגענו למסקנה שזה הפתרון שיחסוך לנו הכי הרבה כסף ויחזיר את העלויות הגבוהות של המעבר הכפול והאחסון.
ההחלטה השניה, היא לגבי האחסון, האם לאחסן במחסן בתשלום חודשי, או לאחסן במוסך של ההורים.
אני מודה שהחיסכון של התשלום החודשי קורץ לי, אבל אני פוחדת ליפול למלכודת עליה דיברתי בפוסט קודם– של לחסוך עכשיו ולשלם ביוקר אחר כך.
מילה מקרן מהעתיד

ועכשיו, אני ממשיכה לכתוב את הפוסט, שנשאר כטיוטא ופתאום נזכרתי בו.
רק שעברה כמעט שנה ולא הרבה התקדם.
אין טופס 4
אין מפתח
״ואת עדיין עם קרטונים שלא פתחת כי ״אוטוטו עוברים.
בסוף, ההחלטה שהתקבלה היתה לאחסן בבית ההורים את כל הציוד. מה שהתברר כהחלטה טובה, שכן, במקום חודשיים, כבר כמעט שנה ואני עוד כאן.
לגור עם ההורים ממש לא היה בלוח ההשראה של החיים, בטח לא לשנה.
אבל הם קיבלו אותנו בזרועות פתוחות ובלעדיהם, אני לא יודעת מה היינו עושים.
ויש גם יתרונות בלגור אצל אמא ואבא.

יש חיבוק לא צפוי במסדרון, ארוחות משותפות, חצר ענקית, זכרונות ילדות ותותי, החתולה של סבא.
אז טופס 4 כבר כמעט כאן.
הלוואי ודברים יתחילו לזוז מהר יותר.
אני פה כדי להזכיר,
הכל זמני,
אי אפשר להאיץ משהו שלא תלוי בי,
וכמו שסבתא שלי תמיד אומרת,
עוד קצת ואת בבית.

