האבולוציה של המרחב המוגן

או זכרונותי מהחדר האטום

ילדי שנות השמונים, זוכרים היטב את החדר האטום, את הרדיו שפתוח על פול ווליום ואת ריח הגומי של המסיכה ויריעות ניילון על החלון מודבקות עם מסקנטייפ.

אני עד היום לא בטוחה, עד כמה באמת החדר האטום היה מרחב מוגן, אבל זו היתה הפעם הראשונה שהמרחב המוגן נכנס לתוך הבית שלנו.

בתים שנבנו בשנות התשעים כבר נבנו עם ממ״ד או ממ״ק בבניינים. וכמובן, שכולנו זוכרים גם את המקלטים הציבוריים, שאהבנו לטפס עליהם.

כשההורים שלי עברו לבית החלומות שלהם בתחילת שנות ה־2000, הם בנו ממ״ד במרתף, 7 מ״ר. זה היה התקן. בדיעבד, זה ממש צפוף, במיוחד כש־3.5 מ״ר מתוך השבע משמשים לאחסון. והילדים חוזרים להורים עם הנכדים בזמן מלחמה.

מאז התקנים השתנו, והיום ממ״ד כבר מתוכנן כחדר לכל דבר. חדר ילדים, חדר עבודה, לפעמים אפילו חדר אורחים. קירות הבטון נשארו, החלון המיוחד והדלת הכבדה גם, אבל התכנון סביבם השתנה. כי אם כבר יש בבית חדר שחייב לעמוד בכל כך הרבה דרישות, עדיף שהוא יהיה גם חדר שנעים להיות בו ביום־יום.

ובבנייה של בתים פרטיים היום כבר רואים טרנד חדש: המרתף כולו הופך למרחב מוגן. לא רק חדר קטן של כמה מטרים, אלא קומה שלמה שכוללת מטבחון, חדר רחצה וסלון רחב ידיים. כדי שלא יחסר שום דבר… ואולי גם כדי שאם כבר יורדים למטה, זה יהיה למקום שאפשר באמת לשהות בו.

ואם נחשוב רגע על המרחבים הציבוריים, גם שם נולדה בשנים האחרונות תופעה מעניינת. חניונים תת־קרקעיים ומרחבים מוגנים גדולים הפכו לא פעם למקום שבו אנשים פשוט ממשיכים את החיים. לדוגמא, דיזינגוף סנטר, הפך למעין עיר תת קרקעית, חגיגות, בתי קפה מאולתרים, אפילו חתונות. סנטר, שהפך למעין עיר תת־קרקעית בזמן חירום והוכיח שאגדה תמיד נשארת אגדית.

אז איך בכל זאת מעצבים מרחב מוגן שיהיה גם נעים ביום־יום וגם שימושי ברגע שצריך אותו באמת?

שני דברים שאני תמיד אכניס למרחב המוגן (אפילו אם לא ביקשו ממני)

בעיני, הסוד הוא לחשוב על החדר בשני מצבים:
החיים הרגילים, ומצב חירום.קודם כל חשוב להגדיר למה המרחב משמש ביום רגיל.

עבודה? משחקים? חדר ילדים?

התשובה תגדיר את הריהוט שיהיה בחדר.

לא משנה מה בחרתם, לצד הריהוט של החדר חשוב לשלב גם אחסון לזמן חירום ואפשרות לשהייה ארוכה.

אחד הדברים שאני אוהבת במיוחד לשלב בחדרים כאלה הוא מזרני רביצה.
ביום־יום הם נראים כמו פינת ישיבה נמוכה ונעימה. מקום לקרוא בו ספר, לשחק עם הילדים או פשוט להיזרק רגע עם הלפטופ.

פינה כזו יכולה לעבוד מעולה כמעט בכל שימוש של החדר בין אם זה חדר ילדים, חדר משחקים או חדר עבודה. נסו להכניס פינה כזו, שהיא גם נוחה וגם גמישה.

בזמן חירום, המזרנים יכולים להתחבר בקלות ולהפוך למיטה זוגית גדולה.
זה פתרון פשוט שלא תופס מקום קבוע בחדר, אבל כן נותן מענה ללינה.

פתרון נוסף שאני אוהבת הוא אחסון למשחקים וחומרי יצירה.

כי אם כבר צריך להישאר בחדר סגור עם ילדים, כדאי שיהיה מה לעשות.

גם פה לא ממש משנה אם החדר נועד למשחקים, שינה או עבודה. אפשר לשלב פתרונות אחסון שישמשו כל השנה, אבל יהיו שימושיים במיוחד בזמן חירום.

מגירות נמוכות, קופסאות או סלסלות יכולות להכיל קלפים, משחקי קופסה, צבעים, דפים וחומרי יצירה. דברים שאפשר לשלוף בקלות בזמן השהייה בחדר.

לפעמים דווקא הדברים הקטנים האלה הם מה שהופך רגע מתוח למשהו קצת יותר נסבל.

איך גורמים לממ״ד להרגיש פחות… נו, ממ״ד

בואו נודה באמת: הממ״ד הוא בדרך כלל החדר הכי מבאס בבית.
דלת ברזל כבדה, חלון עם לוח פלדה, קירות בטון עבים, תחושה קרירה ומתכתית. לא בדיוק נקודת פתיחה מדהימה.

אבל דווקא בגלל זה, שווה להשקיע בו קצת יותר מחשבה.

הסוד, הוא להכניס חמימות.

אז בואו נעשה שינוי, מהקל אל הכבד:

הדרך הכי טובה ופשוטה להכניס חמימות לחלל, הוא טקסטיל.

וילון רך על החלון, שטיח שמכניס חמימות, מצעים נעימים אם זו מיטה או כריות אם זו פינת ישיבה.

כל אלו, יוסיפו חום ורוך לחדר וישפרו את נקודת המוצא.

מוכנים לעלות רמה?

צבע או טפט, יכולים לשנות לגמרי את התחושה בחדר. קיר אחד עם צבע עמוק יותר, טפט עדין או אפילו תמונות על הקיר כל אלה גורמים לחדר להרגיש פחות כמו מרחב מוגן ויותר כמו חדר אמיתי בבית.

טיפ זהב, גם את העיגול מתכת עם הברגים, לצבוע באותו גוון של החדר. זה דרך מעולה לטשטש את הממ״דיות של החדר.

ושלב אחרון והכי קשה, או יותר נכון, יקר לביצוע, פרקט.

באורח פלא, הממ״ד ירגיש כמו חדר נוסף בבית. הפרקט לגמרי מבטל את המתכתיות והקרירות של הממ״ד.

והכי חשוב, הממ״ד הרבה פעמים נשאר החדר הזה שלא מטפלים בו, שהוא סתם עוד מקום אחסון, או חדר בלאגן, אליו נכנסים כל הדברים שלא מצאו מקום אחר בבית.

זה החדר שהרבה פעמים אפילו לא טורחים לצבוע.

אבל האמת היא,

שהממ״ד בקלות יכול להפוך לחדר שכיף לשהות בו,

ובמציאות של היום, זה החדר האחרון שצריך להשאר מוזנח.