מארק טוויין כתב שהבית הוא היכן שהחתול שלך נמצא והבית באמת לא מרגיש אותו הדבר בלעדיה. מישל הייתה חתולה יפה, בת לחתולה גזעית וחתול רחוב, ממש כמו בסרט של דיסני, קלישאה מהלכת. קיבלתי אותה מאחותי, לאחר שהתחתנה ובעלה לא רצה חתול. היא הייתה בת שלוש, חתולה בוגרת ופחדנית שהסתתרה מתחת למיטה ולא רצתה להתקרב לאף אחד. במשך השנים, הפחד שלה התמתן ולאט לאט היא נפתחה אלינו, עד שלבסוף היא כבר לא הסתתרה מתחת למיטה, אלא הילכה באציליות כגבירת הבית, כפפות לבנות מעטרות את כפות רגליה… ממש ליידי אמיתית.
כבר עבר כמעט חודש מאז שמישל עזבה אותנו ואני עדיין לא מעכלת את האבידה הנוראית הזו. 11 שנה היא התכרבלה איתנו במיטה, טופפה עם ציפורניה על הרצפה ובירכה אותנו לשלום כשחזרנו הביתה, עם יללה עצבנית כיאה לחתולה פולניה "איפה הייתם? ישבתי פה לבד בחושך וחיכיתי לכם"! אפשר לחשוב שהיא לא ישנה כל היום, רק ישבה ליד הדלת וחיכתה לנו… רק כשהתחלתי לעבוד מהבית הבנתי שבאמת היא חיכתה… אני הייתי מתיישבת לעבוד ומישל הייתה קופצת לי על הברכיים וכך היינו עובדות יחד.
מי שלא מכיר חתולים חושב שהם עצמאים, כפויי טובה ושהם לא מחזירים אהבה. לאנשים אלו אני מספרת על מישל ומסבירה להם שחתולים הם נאמנים לבעלים שלהם ולא לכל אחד ולכן, עד שאין לך חתול משלך, אינך יכול להבין עד כמה חתול מסוגל לאהוב. אחד הסיפורים האהובים עליי הוא איך מישל השגיחה על אבא שלי אשר חלה בקדחת הנילוס ונשאר חודש במיטה, היא ישבה למרגלותיו וסירבה לזוז עד שהחלים.
כשעברנו לתל אביב לקחנו איתנו את מישל מבית ההורים שלי. אמא שלי שלא אוהבת חיות אמרה "אולי מישל תישאר אצלנו"? "אבל אמא, את לא אוהבת חתולים" אמרתי לה… "אבל מישל היא מיוחדת" אמרה לי אמא. הבנתי למה היא מתכוונת, אבל מקומה של מישל היה איתנו ולכן אמי נאלצה להיפרד יפה כמו כולם. על השלט כניסה לבית כתבנו: כאן גרה מישל ובהסכמתה, יובל וקרן" דבר שהשאיר את שליחי הפיצה מבולבלים במיוחד. "מי זאת מישל"? הם שאלו? ולמה אתם צריכים את הסכמתה כדי לגור כאן"?
כשאיליי נולד, חששנו מתגובתה של מישל, היא הייתה במשך 9 שנים המלכה הבלתי מעורערת של הבית ופתאום הבאנו לה אח קטן. כשהגענו איתו מבית החולים הביתה, נתנו לה להסניף אותו, בהתחלה היא התעלמה מנוכחותו, אבל מהר מאוד התמקמה מתחת לעריסה שלו ולא נתנה לאף אחד להתקרב. כשהוא היה בוכה, מישל הייתה מתנפלת עליי, נושכת ושורטת אותי בפראות, היא חשבה שאני מכאיבה לו ולכן הגנה עליו בחירוף נפש. במשך שנתיים, מישל ליוותה אותו, עודדה אותו לזחול, נתנה לו ללטף ולפעמים גם נתנה לו שריטת אזהרה, אם הוא הגזים במשחק איתה. כשאיליי גדל והתחלנו לקרוא סיפור לפני השינה, מישל התייצבה כל לילה לטקס הקבוע, לשמוע סיפור ולהתכרבל כמשפחה, רגע לפני שהולכים לישון.
מישל הייתה לי מקור להשראה, היא דיגמנה בכל תצלומי הבית, את חלקם ניתן לראות בבלוג ובאתר והייתה אחד ממושאי הצילום האהובים עליי באינסטגרם. הצבע הסגול אפור המיוחד שלה, הפך לצבע האהוב עליי עם השנים ושולב בעיצוב הדירה שלנו: הכורסא, כיסוי המיטה ואפילו המזרון פעילות של איליי, כולם בצבע של מישל ולא רק כדי לטשטש את עקבות הפרווה שלה…
בשנתיים האחרנות מישל הייתה חולה ונזקקה לכדור פעמיים ביום. מי שיש לו חתול, יודע שלתת לו כדור זו משימת התאבדות… ניסיתי את כל השיטות, להחביא באוכל, בכדור חמאה, לפורר במים ולהתחנן שתבלע ומה לא? התקשרתי לוטרינר אובדת עצות והוא אמר לי שהיא תלוייה בכדורים האלו ושלא אתן לה לסבול, אם אני לא מצליחה… לא הייתי מוכנה להיפרד ממישל ולכן, בשנתיים האחרונות, פעמיים ביום היא קיבלה כדור ויהי מה. לפני כחודשיים ראינו שמישל לא מרגישה טוב, הוטרינר ניסה להציל אותה ובאמת ראינו שיפור ליומיים ולאחריו ירידה דרסטית. ביקור אחרון לוטרינר: הכליות קרסו… אפשר לנסות לטפל, אבל אין הרבה תקוה. "לחיות מחמד יש פרבילגיה שלנו אין", אמרתי לו. אני כבר ידעתי שהפעם היא לא תחזור איתי, נשארתי איתה עד הסוף ולחשתי לה שאני אוהבת אותה ושהיא הייתה חתולה נפלאה. ובאמת מישל הייתה חתולה מדהימה. אני אדם מאוד פתוח, אבל כשמשהו רע קורה לי, אני אוהבת להתכנס לעצמי, להכנס למיטה, להתכרבל עם מישל ואפילו לבכות… אני מעדיפה שלא להיפגש עם חברים ובטח שלא לדבר על זה, ככה אני מתמודדת עם כאב, לבד ובשקט. מישל תמיד הייתה שם לכירבול כשהיה לי עצוב, היא הייתה נאמנה ומילאה את הבית שלנו ברגעים של אושר וגירגורים. הבית ריק בלעדיה והיא כבר לא רצה לדלת כשאנחנו חוזרים הביתה, לא מתחבאת בתוך הפוך. פה ושם יש סימנים שמזכירים אותה… אניצים שהיא חבצה בכורסא החדשה, חורים בפוף הסגול וכדור פרווה אפורה סגולה שפתאום מתגלגל לו בבית ומזכיר, פעם גרה פה חתולה…
קרן היקרה,
את הפוסט הזה קראתי בגמיעה אחת וזה נדיר.
בזכות הכתיבה שלך אני זוכה להכיר אותך טוב יותר.
ניכר מכתיבתך שמישל הייתה חלק בלתי נפרד מחייך, אבל היופי הוא שבאמת רואים כמה הערכת אותה ואהבת אותה מאוד.
אני מצטערת בשבילך על האובדן ואני מקווה שבעוד זמן מה האבל יטשטש ויתחלף בזכרונות מתוקים וחיוביים.
אני שולחת לך חיבוק גדול!
דנה היקרה,
תודה על מה שכתבת. מישל אכן הייתה חלק בלתי נפרד מחיי ומבחינתי, היא עשיין איתי. התמונה שלה תלוייה לי ליד המיטה ואני רואה אותה כל יום לפני השינה ובכל בוקר. אני מתגעגעת אליה ומאוד ומאמינה שהיא הרגישה אהובה ומוערכת. תודה על החיבוק, הוא עוזר… ותני צלצול כשאת באיזור…את תמיד מוזמנת לקפה ושנכיר זו את זו יותר מקרוב.
לא הכרתי את מישל, ואני בקושי מכירה אותך, אבל אחרי הפושט הזה אני מרגישה יותר קרובה. עברתי דברים דומים עם כלבים (שגם התאמתי את הריפודים והשטחים לפרווה שלהם 🙂 ) וזה תמיד כל כך עצוב… מהנסיון שלי, עוד כמה זמן, כדאי לך לשקול לאמץ חיה נוספת – זה מאד מאד מרפא. תרגישו טוב ושמחים מהר.
ברור לי שאנחנו נאמץ חיה נוספת בעתיד, אבל כרגע זה נראה לי רחוק…ובינתיים, טוב לדעת שיש מי שמזדהה ושאני לא לבד ברגעים הקשים. תודה על שהקדשת זמן לכתוב ולעודד אותי, אני מעריכה את זה מאוד…
וכמובן שהתכוונתי לכתוב "פוסט"… 🙂
מרגש עד כמה בע"ח משמעותיים בעולם שלנו
אני מסכימה לגמרי… מבחינתי חיית מחמד היא חלק מהמשפחה והאובדן, הוא אובדן לכל דבר,. אני חושבת שעצם זה שידעתי שהחיים שלה קצרים יותר, עזר לי, כי הכנתי את עצמי מראש ונפרדתי כראוי…
[…] חלומות וצמיחה אדירה, אבל זו היתה גם השנה שבה איבדתי את מישל החתולה האהובה שלי. אני מאוד מתגעגעת למישל, במיוחד […]